פסיכותרפיה של האדם במרכז 

כשקראתי לראשונה את קרל רוג'רס נפלטה ממני אנחת רווחה. אווו… סוף סוף מישהו מנסח עבורי את כל מה שהרגשתי וחשבתי לגבי פסיכולוגיה ולגבי טיפול נפשי. רוג'רס עשה מהפכה בתחום הפסיכותרפיה, מהפכה שמשפיעה על רבים, גם אם לא כולם מודעים לכך. הוא העלה טענה עמוקה כנגד האופן שבו התנהל הטיפול הפסיכולוגי עד אז, התנהלות שנגזרה למעשה מהמודל הרפואי. במודל הזה יש חולה ויש רופא. החולה נתפס כמי שמגיע עם סבלו וללא כל ידע או אפשרות לעזור לעצמו. הרופא הוא המומחה, הוא בעל הידע, הוא זה שמבין את הבעיה והקושי של החולה, ובידיו האמצעים לרפא אותו. המון משמעויות נגזרות מהגישה הזו. למשל, אין כאן שוויון – ברור שהרופא, המטפל, נמצא בעמדה גבוהה יותר מהמטופל, הוא מביט עליו "מלמעלה". מתוך כך גם ברור שהמטופל מקנה למטפל סמכות רבה, ובאופן טבעי הוא ייטה לקבל את שיפוטו ונקודת מבטו; והמטפל בהתאם לוקח לעצמו את הרשות להבין ולפרש את המטופל שלו לפי תפיסת עולמו שלו (של המטפל) ומתוך המודל התאורטי שממנו הוא פועל.

האדם במרכז

רוג'רס ניסה, ובמידה רבה גם הצליח, להפוך את התמונה הזו על פיה. לכל אדם חוויה סובייקטיבית ייחודית ושונה של עצמו, שאינה ניתנת לפרשנות ואנליזה מבחוץ, הוא טען. יתירה מזו, הניסיון לפרש ולהבין את האדם מבחוץ רק פוגע באפשרותו להתפתח ולצמוח באופן טבעי ולהיות אדם שלם יותר. התמונה פה מתהפכת – המטופל הופך להיות ה"מומחה" במקום המטפל, משום שכל אחד הוא המומחה היחידי לעצמו. רק האדם עצמו יכול לחוות ולתאר את המורכבות הייחודית של החוויה שלו ושל היותו הוא עצמו. התפקיד של המטפל משתנה כאן לחלוטין – הוא אמור להיות זולת קשוב ואמפתי, לספק למטופל סביבה של קבלה מלאה ושל "יחס חיובי בלתי מותנה". בתוך התנאים האלה מתחיל האדם בהדרגה לפתח יחס כזה כלפי עצמו – יחס של הקשבה וקבלה מלאה. ובתוך ההקשבה העמוקה הזו שלו לעצמו הוא נפרש ומתגלה, לעצמו ולמטפל, ונוצר תהליך של ריפוי וצמיחה. הגישה הזו כונתה "תרפיה של האדם במרכז". כלומר, לא המטפל, או התאוריה, או הפרשנות, או דעות קדומות, או תכנית פעולה כלשהי – האדם עצמו עם חווייתו הסובייקטיבית הוא מרכז התהליך ומקורו.

תהליך טבעי

כל זה נשמע מאוד פשוט, אבל אין זה כך. רוג'רס ובעקבותיו ג'נדלין הצליחו לזהות בפרקטיקה, בתאוריה ובמחקר כיצד מתרחש תהליך הריפוי והצמיחה בפסיכותרפיה. הם גילו, שכאשר המטפל מצליח להיות באמת נוכח, קשוב ואמפתי בזמן הפגישה, מתרחש תהליך מפתיע. המטופל, לאחר שהוא מסיים לבטא את מה שהיה דרוש ביטוי בתוכו, ולאחר שהוא חש את עצמו מובן לזולת, ואולי גם מובן יותר לעצמו, כמו נעצר. כאילו נגמרו המילים המוכרות שמתארות את החוויות המוכרות. ושם, באזור הזה, בשקט שנוצר, מופיעה התבוננות חדשה, עולים מתוכו מילים ודימויים חדשים, נוצר דיאלוג בינו לבין חלקים עמוקים ובלתי מוכרים בתוכו. אם ברגעים האלה משכיל המטפל להישאר מאוד קרוב, קשוב ואמפתי, יש סיכוי גדול שהדיאלוג הפנימי הזה יוביל לתהליך של ריפוי וצמיחה, תהליך שהוא הכי נכון והכי אמתי עבור המטופל, כי הרי הוא נובע מתוכו באופן טבעי, ללא הכוונת יתר מבחוץ מצד המטפל.

המטפל המטופל

כבר אמרנו שזה רק נראה פשוט, ובאמת יש כאן כמה שאלות לגבי היתכנות של תהליך כזה. הראשונה היא המידה בה יכול באמת המטפל להיות נוכח ומקבל כלפי המטופל. הרי בכל אחד מאיתנו מתעוררת ביקורת, וכל מטפל מופעל מדברים כאלה או אחרים, אשר עלולים לגרום לו לאבד את היכולת האמפתית מול אנשים או מצבים שונים. התשובה לשאלה הזו קשורה להכשרה של המטפל; הוא חייב בעצמו לבוא מתוך היכרות עמוקה עם עצמו, מתוך יכולת אמתית לקבלה של מרב החלקים שבתוכו. במילים אחרות, רק מי שעבר ועובר בעצמו תהליך של גילוי, ריפוי וצמיחה יכול לאפשר זאת לאחרים.

דיאלוג עם תחושות הגוף

שאלה נוספת היא כיצד לעודד את המטופלים לדיאלוג עמוק ונוכח בתוך עצמם. הרי אנשים רבים אינם מורגלים בכך ואחרים יכולים מאוד להתקשות. בנקודה הזו נכנסת התרומה הגדולה של ג'נדלין בפיתוח תהליך ההתמקדות. ההתמקדות במובן הזה היא דרך לפתח את האפשרות לדיאלוג פנימי אינטימי בין המטופל לבין עצמו, ע"י גילוי האפשרות להקשיב לחוויה כפי שהיא מורגשת בגוף. גם בהתמקדות תפקידו של המטפל או המקשיב הוא אותו תפקיד של מלווה אמפתי, מתוך מקום של קבלה בלתי מותנית. ההתמקדות וכל המחשבה הפסיכולוגית של ג'נדלין בכלל, מהווים המשך ישיר לתרפיית האדם במרכז של רוג'רס.